"אל גינת אגוז ירדתי" אינם רק מילים הלקוחות משיר השירים אשר לשלמה אלא גם מזמר שכולנו מכירים אותו זה מכבר.

כותרת הספר איננה יכולה להתעלם מהקשר אירוטי זה, והירידה לגינת האגוז צריכה התייחסות. כיוון שהספר כתוב בנימה מאופקת מאד, יש להיזהר בפירוש שאני מציע.

אני מרגיש וחושב שספר זה הוא בבחינת "אש מתלקחת בתוך הברד" – הגעש היצירי, בבחינת לבה אירוטית חבויה, מכוון ומדריך את הספר כולו ומתמקד בתשוקה העזה לאינטימיות.
עניין זה בולט מאד בדמותה של מאירה. לכאורה, עקרת בית וארכיטקטית, המגשימה בחומר את הפאנתזיות של לקוחותיה ("לתרגם פנטזיות של לקוחות לשפת מעשה" – עמ' 13) והיא מסורה בכל לבה לבנה, יאיר (שאף שמה קרוב לשמו) ולצבי (שמאז שיר השירים ושירת ספרד הוא כרוך באהבה), בן זוגה (השם בעל איננו מתאים כאן).

יתירה מזו, מאירה היא גם האם הגדולה של המשפחה כולה, כיוון שבן זוגה לחיים הוא הלום קרב, שהמלחמה מוסיפה להינתש בקרבו ולכתוש אותו, ועליה להחזיר את בנה שסרח לדרך הישר. בן זה נקלע בין שני קטבים של פיתוי – הימורים, שלהם הוא מכור, ואירוטיקה שאותה אין בידיו לממש עד לסוף הפתוח שמשאיר אפשרות של מימוש כזה. אלא שאפשרות זו איננה עולה בקנה אחד עם מה שגורמים לו ההימורים ועם הפיתוי האדיר שהם מהלכים עליו.

מאירה מקפידה מאד לקיים את שגרת יומה, "נעתרת לכל בקשה של חברת הגז, לבדיקת בטיחות תקופתית, ולכל תביעה של קופת חולים, לערוך ממוגרפיה וקולונסקופיה וגם לדרישה של חברת הביטוח . . ." (עמ' 14).

שורשיה של הקפדה טרדנית זו הם בפחד ובחרדה ממחלות, תאונות ומסכנות האורבות לחיים. זהו הקוטב המנוגד לריגוש האירוטי, וריגוש זה קושר את יאיר להימורים.
ההימורים ואימתם הם הדחף לעלילה כולה. אך מה להם ולשם הספר? גינת אגוז הוא שם בית ההימורים וחיפאים וותיקים זוכרים בית קפה בשם דומה. אך זה איננו מסביר דבר אלא אסוציאציה מקרית של המחברת.