
אימת אפרודיטה | נובלה
הכביש רטוב וחלק, ערפל כבד מכסה את המרחב ואני לא רואה כלום. רוח צד אלימה מנענעת את המכונית ומסיטה אותה. אני אוחזת חזק בהגה בשתי ידיים עד שפרקי אצבעותי מלבינים. אלוהים, רק לצאת בשלום מהנסיעה האיומה הזאת. ענן כבד ירד על העולם ואני כנראה איבדתי את עשתונותי, כי אני נוסעת אל תוכו. למה בעצם? כי כתבת שאבוא? אז מה אם כתבת, האם אי פעם אפשר היה להאמין למילה שלך? האם אי פעם ספגתי ממך משהו מלבד זלזול, השפלה או בגידה?
אני לא רואה את הדרך. העולם מאותת לי שאסור לנסוע, לפחות לא היום. איזו טיפשה אני! איזו תמימה! כמה קל לעבוד עלי! רק אמרת שאת רוצה שאבוא וכבר אני בדרך. כמו ילדה קטנה שהבטיחו לה סוכריה. סיכוי גבוה שזו סוכריה מורעלת.
אני חייבת לעצור לרגע, לקחת פסק זמן מהסערה שבחוץ, הסערה שבתוכי לא נרגעת. מסעדת דרכים חסרת חן. שונאת כאלה, אבל לפחות יש כאן שירותים. הם נקיים יותר ממה שציפיתי, וזו כנראה ההפתעה הנעימה היחידה שמצפה לי היום. חלל המסעדה כמעט ריק, מעטים הנוסעים במזג אויר כזה. מעט המשוגעים שכאן הם כולם זוגות. כל זוג בשולחן משלו, במרחק ניכר מהאחרים. זוג אחד עם שני ילדים. רק אני לבדי. שקט פה. אולי בכל זאת נפתח כאן סיכוי לדף חדש. אם לא לדף חדש, לפחות לסוג של דיאלוג… צריך לפחות לבדוק, לא לפסול על הסף. אני לא מעזה לקחת את הקפה לדרך, מוכרחה שתי ידיים על ההגה. מוכרחה גם הפוגה מהנהיגה המלחיצה הזאת. אני מתיישבת ליד החלון. מעברו השני הכול עכור, לא רואים דרכו דבר, אבל שומעים היטב את הגשם. לפחות לא מעשנים כאן. אצלך כן, אני יודעת, וברור שלא זה העניין שהפריד בינינו, שמפריד בינינו… הקפה קר, כמה לא מפתיע, לפחות הקרואסון לא מתוק מדי.
את בטח מרוצה מעצמך, ממשיכה להקדים אותי בשלושה צעדים כדי להנחית עלי את המכה הבאה. המכות שלך תמיד מפתיעות, תמיד מכאיבות. ואני, מטומטמת שכמותי, למרות היומרה להיות אדם קר רוח ורציונלי, למרות כל מה שבניתי במשך השנים האלה, נופלת מחדש בפח, נשלטת בידי התקף רגשני מטופש.
אבל אני חייבת לנסוע, כי אחרת לא אסלח לעצמי. אם לא אסע, לעולם לא אדע אם זה היה אמיתי, הספק יאכל אותי, וגם אז לא אסלח לעצמי.
חוזרת למכונית. הגשם מתגבר. היקום זועק שזאת טעות איומה, שלא אתפתה לדרך הזאת, שזאת מלכודת מוות. אני לא מרפה. אני נוסעת. אולי הפעם זה יהיה אחרת. אולי הצינה תתחיל לפוג, אולי תירקם בחוט דקיק התחלה של קשר. לכל היותר אחזור שוב חבולה, עם הזנב בין הרגליים. זה שוב ירגיז, שוב יכאב, אבל אעמוד בזה. אני מבולבלת. אני חזקה. אני אקום מההריסות, כמו שקמתי בעבר, אבל אדע שלפחות ניסיתי.
הצצה לספר
לפלנד
אימת אפרודיטה | נובלה
הכביש רטוב וחלק, ערפל כבד מכסה את המרחב ואני לא רואה כלום. רוח צד אלימה מנענעת את המכונית ומסיטה אותה. אני אוחזת חזק בהגה בשתי ידיים עד שפרקי אצבעותי מלבינים. אלוהים, רק לצאת בשלום מהנסיעה האיומה הזאת. ענן כבד ירד על העולם ואני כנראה איבדתי את עשתונותי, כי אני נוסעת אל תוכו. למה בעצם? כי כתבת שאבוא? אז מה אם כתבת, האם אי פעם אפשר היה להאמין למילה שלך? האם אי פעם ספגתי ממך משהו מלבד זלזול, השפלה או בגידה?
אני לא רואה את הדרך. העולם מאותת לי שאסור לנסוע, לפחות לא היום. איזו טיפשה אני! איזו תמימה! כמה קל לעבוד עלי! רק אמרת שאת רוצה שאבוא וכבר אני בדרך. כמו ילדה קטנה שהבטיחו לה סוכריה. סיכוי גבוה שזו סוכריה מורעלת.
אני חייבת לעצור לרגע, לקחת פסק זמן מהסערה שבחוץ, הסערה שבתוכי לא נרגעת. מסעדת דרכים חסרת חן. שונאת כאלה, אבל לפחות יש כאן שירותים. הם נקיים יותר ממה שציפיתי, וזו כנראה ההפתעה הנעימה היחידה שמצפה לי היום. חלל המסעדה כמעט ריק, מעטים הנוסעים במזג אויר כזה. מעט המשוגעים שכאן הם כולם זוגות. כל זוג בשולחן משלו, במרחק ניכר מהאחרים. זוג אחד עם שני ילדים. רק אני לבדי. שקט פה. אולי בכל זאת נפתח כאן סיכוי לדף חדש. אם לא לדף חדש, לפחות לסוג של דיאלוג… צריך לפחות לבדוק, לא לפסול על הסף. אני לא מעזה לקחת את הקפה לדרך, מוכרחה שתי ידיים על ההגה. מוכרחה גם הפוגה מהנהיגה המלחיצה הזאת. אני מתיישבת ליד החלון. מעברו השני הכול עכור, לא רואים דרכו דבר, אבל שומעים היטב את הגשם. לפחות לא מעשנים כאן. אצלך כן, אני יודעת, וברור שלא זה העניין שהפריד בינינו, שמפריד בינינו… הקפה קר, כמה לא מפתיע, לפחות הקרואסון לא מתוק מדי.
את בטח מרוצה מעצמך, ממשיכה להקדים אותי בשלושה צעדים כדי להנחית עלי את המכה הבאה. המכות שלך תמיד מפתיעות, תמיד מכאיבות. ואני, מטומטמת שכמותי, למרות היומרה להיות אדם קר רוח ורציונלי, למרות כל מה שבניתי במשך השנים האלה, נופלת מחדש בפח, נשלטת בידי התקף רגשני מטופש.
אבל אני חייבת לנסוע, כי אחרת לא אסלח לעצמי. אם לא אסע, לעולם לא אדע אם זה היה אמיתי, הספק יאכל אותי, וגם אז לא אסלח לעצמי.
חוזרת למכונית. הגשם מתגבר. היקום זועק שזאת טעות איומה, שלא אתפתה לדרך הזאת, שזאת מלכודת מוות. אני לא מרפה. אני נוסעת. אולי הפעם זה יהיה אחרת. אולי הצינה תתחיל לפוג, אולי תירקם בחוט דקיק התחלה של קשר. לכל היותר אחזור שוב חבולה, עם הזנב בין הרגליים. זה שוב ירגיז, שוב יכאב, אבל אעמוד בזה. אני מבולבלת. אני חזקה. אני אקום מההריסות, כמו שקמתי בעבר, אבל אדע שלפחות ניסיתי.
לפלנד
אידה קידר-מליץ
האם להשלים עם היומיום השוחק, או למרוד? גיבורות הסיפורים בלפלנד נרמסות בידי משפחה דורסנית או מכות הגורל. צעירה שברחה ממשפחתה ובנתה לעצמה קריירה אקדמית מצליחה פוגשת שוב את אחותה שנשארה מאחור, והמפגש מטלטל את עולמה. עקרת בית כנועה מתפכחת ומתחילה למרוד כנגד המחנק שבחייה. אישה משתוקקת להתגבר על דימוי הגוף על מנת לחוות סוף-סוף ריגוש מיני. פסנתרנית שבן זוגה הולך ודועך. אלו והאחרות – כולן דמויות עזות ביטוי, אחוזות סערה פנימית ותשוקת חיים וחופש, שואפות להימלט אל מקום אחר וטוב יותר. הקונפליקט כופה עליהן להחליט: האם לחיות עם מה שיש, או לנסות למצות את החיים עד תומם. חלקן זוכות ברגעים של חסד. אחרות עלולות להבין בתום המנוסה שהגיעו לארץ קרה של גלות רגשית.
בלפלנד נובלה אחת ושישה סיפורים קצרים, המשרטטים באופן כובש לב דמויות בלתי נשכחות והחלטות גורליות. בלשון רהוטה ומדויקת ובתשומת לב רבה לנימי הרגש, מוליכה הסופרת את דמויותיה אל מצבים קשים מנשוא שבהם יגלו את מחיר הצורך החזק שלהן למצות את החיים.

אידה קידר־מליץ, ילידת חיפה, אשת עסקים וסגנית נשיא לשעבר בחברת אלביט, בעלת תארים מתקדמים בניהול תעשייתי ובפילוסופיה. לפלנד הוא ספרה השני. ספרה הראשון גינת אגוז יצא בשנת 2019 בהוצאת "פרדס".